אתמול זה היה הסרט על הרופאים המתמחים, העובדים יותר מיממה באופן רצוף וללא שינה, כיצד עליהם לקבל החלטות של חיים ומוות כשהם כורעים תחת נטל עייפות, במחלקות בתי חולים עמוסות ודחוסות להחריד. [ערוץ 2]
אמש דובר גם על מצוקת העובדים הסוציאליים הכורעים תחת נטל התיקים המדממים הנערמים על שולחנם ושכרם הוא עלבון לשכל הישר, עלבון שתיקונו תנאי בסיסי לכל חקיקה חברתית ומאמץ שיקומי של נפגעים.
עדיין לא נרגענו מקריסת שופט בישראל שלא ניתן לו מעט זמן לשיקול דעת, לכתיבה רגישה ומלומדת של פסק דין. למחשבה זהירה על האדם שבין הצדק לחוק; עד שנפשו לא יכלה להכיל, ובא וגזר על עצמו מה שאין החוק בישראל גוזר אפילו על מחבלים רוצחים.
וכך, עוד ועוד אזהרות אסון כרוכות בעווית שפתיים מתנצלת של: "פקידי האוצר, נו.. כן פקידי האוצר..." והשר, שהוא בעצם פילוסוף – שם תואר לאוהב דעת.
אנו. מאזינים וצופים, נחרדים עד כדי חוסר אמון, עד לחריקת שיניים, חסרי אונים לרגע, עד – עד לבְּרֵייק (למקבץ הפרסומות).
בתוך שנייה אחת מונחתים אנו על פלנטה אחרת, מקום בו נשאב הוואקום משקית פלסטית ולא משכר העובדים, תינוקות חמודים מרופדים במיני טיטולים מופלאים, כל כאב ומחלה מסתלקים בזכות הקסם התורן, והדאגה היחידה שנותרה היא מה צורתה הנכונה של פינת טלאי ההיגיינה הנשית. כמובן הקניות, הרכב, המסע לחו"ל, הריהוט, הנדל"ן, תכנית ההשקעה של הבנק שכל תשוקתו להעניק לך מתנות, סיוע, ושלוות נפש.
באמת, כמה פעמים חשבתם אתם כי מה שאתם צופים בו הנו דבר איוולת שלא לדבר על פרסום מעצבן ממש.
מחיר תשדיר "ספוט" של 30 שניות מגיע לאלפי דולרים ועלות מסע פרסום של חברת סלולר יכול היה לפתור את מצוקת האשפוז בבית חולים מחוזי. דומני כי מחיר "חסות" של 5 שניות עולה על שכרו השנתי של עובד סוציאלי.
הקדימונים, אוף... לעזאזל הקדימונים המטרידים, אפילו רק אלה של "האח הגדול" יכלו לממן בית משפט שלם על שופטיו, שומריו וקלדניותיו, אם לא יותר.
אני מקווה כי משרדי הפרסום משלמים מס אמת הגם שהעמלות שלהם סודיות, סבורני כי חלק גדול מגולגל לזיכויים במע"מ של המפרסמים וכולו כמובן למחירי המוצרים. מכל מקום הסכומים שמגלגל שוק הפרסומת בישראל, טלוויזיה, רדיו, עיתונות, אינטרנט, מבצעים, פליירים ומודעות, אלה סכומים אגדיים. רובם מושקע בתחרות על תשומת לב שתועלתה לצרכן מעטה – אם בכלל וחלקו הגדול חיוני לייצור הרבה פחות מרכב ודלק שהמיסוי עליהם אכזרי.
נניח כי היה מוטל על הפרסום בּלוֹ – מס בזבוז זמן ובלבול מוח, ברמה של הבלו על הדלק... או אפילו מחצית מכך. ממון שהיה מושקע ברווחה ולא במה שנקרא "דשן" בלשון נקייה.
גברת אבוטבול ומר ואלדמן [כל השמות בדויים] היו זוכים לטיפול מסור בחדריהם שבבית החולים ולא במסדרון, על ידי רופאים הפנויים לבצע בדיקה נוספת, לחשוב לרגע ואז לענות להם.
בני הזוג הימלפרב היו משתתפים בסדנה לזוגיות במקום לענות עד מוות זה את זה ואת ילדיהם; ולכבוד השופט אדמוני היה ניתן די זמן לכתוב פסק דין מנומק היטב.
וצופי הטלוויזיה – להם היה נוסף זמן שידור - אולי אפילו זמן איכות.
אל דאגה, יהיה די לתכניות תחקיר בנושא החינוך שעניינו - לדעתי - מתחיל במה שאינו נמנה בשקלים.
דודי
