(להלן דברי צער זקנתו של הסופר, הם נתפרסמו ברשת האינטרנט, בהמשך תשובתי
אליו.)
אני בן 81, מפני שהרופאים לא החליטו שאני צריך לחיות, אלא החליטו שהזקנה
שלי תהיה יותר ארוכה.
הם משכו לי את הזקנה ב-20 שנה.
אז אני הולך לרופא עיניים, לרופא אוזניים, לרופא לדרכי השתן, ולרופא אף
אוזן גרון, ולפה ולסת. בודקים אותי, ואומרים שהכול טוב ואני כמו חדש, נותנים לי
מרשמים לתרופות.
אני צולע לבית מרקחת ועומד בתור, ובאה אישה ונותנת לי כדורים נגד לחץ
דם, נגד קרישה, נגד דפיקות לב לא סדירות, משחה לפצעים, כדורים נגד דיכאון, כדורים
לקום בבקר, כדורים להירדם, כדורים נגד אשתי, נגד הילדים שלי, נגד הנכדים שלי, כי
הם רואים איך אני מזדקן בדירה שיכלו למכור ולקנות כמה מכוניות חדשות.
הם משלמים מסים ומגיע להם.
אני אוכל את הפנסיה שנקבעה לפי גיל 60 וגומר את קופת הגמל של המדינה
ובקושי אני הולך, אבל יש הליכון, בא פיליפיני לטפל בי.
הילדים שלי נחנקים ממיסים, כי אני עולה להם עוד מיסים.
הם צריכים לעבוד קשה יותר וכל זה כדי שבבוקר לפני הארוחה אקח את הכדורים
האלה, חצי שעה אחרי הארוחה אני לוקח אותם, אחר כך אני בולע כ-7 כדורים, ושומר על
דיאטה.
אני עייף מכדורים ורוצה לישון, והשלפוחית לוחצת ואני מדדה לבית שימוש, יושב
חצי שעה עד שזה בא, חוזר למטה מרוגז, לוקח מיליגרם ואליום ופתאום כואב התחת, יש משחה, איפה שמתי אותה? מחפש. עובר
הלילה, לוקח כדורים נגד כולסטרול, נגד נזילת שתן, מה לא? ומה יוצא לעולם מזה? שאני
נדבק כמו עלוקה לחיים שלי שנגמרו בגיל 65 כשיצאתי לפנסיה.
מאז אני חי מכדור לכדור, מבדיקה לבדיקה, מניתוח לניתוח, הייתה לך יציאה
היום? הייתה אבל דלילה, קח את הכדורים האלה. מדוע? מה אני כבר יכול לעשות בגילי?
לשבת בשדרה ולראות אמהות וילדים? לחכות לסדר, לראש השנה? אז הילדים דואגים לי, אני
רץ כל 5 דקות לבית שימוש, הנכדים צוחקים, מספר להם על הבריגאדה והם לא יודעים אם
זה אוכל חדש או משחק מחשב, בשביל מה?
שיאריכו את החיים עד גיל 65 ואחר כך שיעזבו אותי במנוחה. מי שיוכל
וירצה, יחיה, מי שלא יכול ילך לאן שהולכים כשלא חיים עוד.
הכסף שעולות התרופות שלי היה יכול לפרנס משפחה במצוקה, או להגדיל את
המשטרה פי 4 . מה אני צריך זקנה כזאת ארוכה? אז נגיד שאני בבית
אבות, אני מחייך לזקנה והיא אלי, רוקדים טנגו. קופצים כמו אידיוטים, למעלה
למטה, בטלוויזיה מוכרים שמלות לנכדות שלי, והזקנה שלי לא רואה טוב. גם אני לא,
בקושי שומע, בשביל מה אני צריך את זה? בשביל שהרפואה תתקדם? שלא תתקדם.
שתרפא סרטן בכספי מחקר נוספים. אנחנו הזקנים לא בקשנו להיות עול כזה,
אבל אם נותנים לך, וזה בחינם מהביטוח הלאומי,ונותנים ,אז אתה לוקח.
יורם קניוק יקר.
חוששני שלא הבנת.
אתה חלק מתעשייה ענקית שמניעה
מיליארדי יחידות ערך, מהמקום בו נצטברו למקום בו הן נחוצות. גם אם
קוראים לזה "ביטוח לאומי" – אותה מפלצת שצמחה פרא - חייבים אנו להניח
ששום דבר לא בטוח והלאום יכול להיות פיליפיני או נפאלי.
החלופה לשיטה זו מסוכנת מאד למוח
האנושי הרגיל. מי שיניח לזקנים בלתי נחוצים להתפגר, יסלק אחר כך נפשות בלתי
רצויות אחרות, לאו-דווקא לפי מפתח גיל. כאלה שלא עובדים? שנולדו
"פגומים", שצבעם מוזר, שחושבים באופן שונה, מתנחלים?
אתה מבין יורם? מוסר הוא עניין
מוזר, מין פירמידה הפוכה שניצבת על השפיץ שנקרא חיים – גם אם החיים מחורבנים.
אינני מאמין שהיית מוכן לוותר על המוסר. גם לדעתי
נכון כי מרגע מסוים של מכאובים בלתי אפשריים, ללא סיכוי החלמה, נעשית הארכת החיים
בלתי מוסרית, אך לא זה המצב עליו הצבעת. יגיעת הזקנה על מסד שיקולי כלכלה? זה לא!
קשה להתחיל לבדוק מי צבר הון, כמה
בדיוק צבר, מה מזה יגיע בסוף למדינה כמס ירושה וכמה יתבזבז. מישהו מהיורשים
העתידים עלול להעביר את ההון לידי סחטנים, להשקיע בנדל"ן באי יווני –
שזה אותו דבר - או להפסיד בקזינו בטאבה, אם לא יחטפו אותו שם לצרכי סחיטה, מה
שיהפוך את גופו לאוצר.
האחדת השיטה לא נועדה לצורך השגת
שוויון, הדבר נחוץ לצרכי ייעול.
מה שגוזלים מילדיך כמס-עושק, נעשה
על ידי ממשלות נבחרות, למען בעלי הון שבחרו. מאחר שהשיטה פועלת לפחות לאורך ארבע
או חמש הממשלות האחרונות, יכול אני להניח בביטחון כי יש לך חלק – ולו רק כבוחר - במתן ההכשר
לעושק.
היה פעם שבט אינדיאני בו
היה – מי שהגיע לגיל מתקדם – בונה במה גדולה, מעליה היה משליך את רכושו,
בגדים, פרוות, כלי-נשק, תכשיטים... הכל, אל הקהל השוקק מתחת לבמה.
למנהג הזה קראו פוטלטש. מי שהשליך
יותר, היה זוכה לכבוד, מי שהשליך הרבה, הרבה יותר זכה לכבוד ענקי.
אנחנו איננו פראים אינדיאנים ואת
הכבוד מחלקים רק אחרי המוות – לידוענים החוק פרימיטיבי יותר, אם הם יוצאים
נגד הלאום יקבלו פרס על "מפעל חיים", ואז ממשיכים להתפורר כשמפעל
חייהם, באופן טבעי, הולך ונשכח.
אצלנו הפוטלטש מאורגן באופן שונה,
לאט לאט מוצצים את רכושו של הזקן, תוך שימור חייו. יחידות הערך - שקלים, דולרים,
מניות, דירת פאר במרומי מגדל, אוסף מטבעות עתיקות – מושקעות בתלמידי רפואה,
עובדי בית "גיל הזהב", פיליפיניות, מרפאים הוליסטיים, דיור הולם
למנכ"ל קופ"ח – שלא ייצא מקופח, וכל כיוצא בזה.
לא נחמד?
היית צריך לחשוב על זה
כשכתיבתך – וקילוח השתן – זרמו באון, אפילו ביום הכיפורים. אז אולי היית
מצליח לשנות מעט.
לשנות את העליבות בה מצטבר רכוש,
והעליבות הגדולה יותר, בדרך בה הוא מועבר בחזרה אל "כוחות
השוק". לא היית יכול לשנות לבד אבל גם אתה וגם חבריך רציתם יותר
קפיטליזם בשם השלום, החרות והאהבה.
הוויקינגים העדיפו למות בקרב, בדרך
לוולהאלה. שגופתם השרירית תישרף עם נשקם בתוך סירתם – אולי אפילו יחד עם נערה
אירית מהשלל.
פעם... פעם... לפני עידן השלום,
הרבה לפני שהאסלאם החל "לעלות לרגל" לארצות הוויקינגים במקום למכה.
אל תקטר יקירי. אני צעיר בעשר שנים
ויש לי הרבה פחות להשליך מעל בימת הפוטלטש – כולל מפעל חיים – אני צעיר ממך בעשר
שנים אך גם אני צולע על אותו שביל משובש.
כשאתה זקן, החיים באמת מחורבנים,
גם אם נכללים בהם ציוויי מוסר ושירי שלום.
את אחד משירי סיימתי כך:
אַחֲרֵי חֲצוֹת / - שְׁעַת
נְדוּדֵי שְׁנַת הַזְּקֵנִים,/ בְּעוֹד יָמוּת הַמֵּת/ חֶמְלָה נוֹשֶׁרֶת
חֲדָשָׁה,/ כְּגֶשֶׁם מְטַפְטֵף אֶל הַמַּרְזֵב/ עוֹד אָהֲדָה בָּרוּחַ
הַחוֹדֶרֶת לְסִדְקֵי שְׁכִינָה/ בְּמִשְׁכָּנָהּ – בִּכְתֹבֶת חֲסוּיָה// מָחָר עוֹד יוֹם חָדָשׁ
וְרַחֲמָיו/ כְּמוֹ חָתוּל נִדְרַס.
אינך מתכנן זאת כך כשאתה צעיר, אף
אחד לא חושב על המלכודת הזאת ברצינות. כמעט כולם מזדקנים; וצר לי, עדיין לא תכננו
נכון את העסק.
דודי בן עמי
