יום שישי, 2 בספטמבר 2011

מחאת האוהלים - מה עכשיו?


אם מאמרו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" (2/9/11 ) הוא אמת, זהו - שוב - שבר גדול ומכה אנושה לחברה בישראל.

אם צודק הוא, ייתכן כי זהו חורבן "תנועת האוהלים".

ניתן יהיה למנות 3 תנועות מחאה עממיות שקרסו על ידי רמיית השמאל: "התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש)", "התנועה לשינוי שיטת הממשל", ועתה, "תנועת האוהלים". בשל התרגיל הזה אפשר שיתפורר הכל.

זאת משום שרוב הצבור בארץ ציוני, אין לו כוונה לחולל 'מהפכה' רדיקלית, ודאי שלא בנוסח באמצעות גיליוטינות וגולגים, אף לא להצמיח ממשלת שמאל רדיקלית.
שמאל מדיני לא יצליח לרכוש את לב העם שנלאה מהסכמי שלום מזויפים, ושמאל ציוני אזל מאתנו כשהזדקנה "אחדות העבודה" של טבנקין, גלילי ויגאל אלון, עד שנפטרה בשיבה רעה.

אם נכונים הדברים – עלולה המחאה להסתיים כאשר רשימה חדשה לכנסת תגרד - מבין המרצפות – כמה חברי כנסת שידברו גבוה וישיגו נמוך.
סיסמאות של הפגנת המונים אינן נשמעות טוב בוועדת הכספים, אפילו לא בדיון על "חוק ההסדרים".

לכנסת ישראל אפשר להיבחר על אמונה בארץ ישראל ו/או בתורת ישראל, או לפחות להצהיר כך. מה שמחוץ לשם תפוש על ידי מפלגות ערביות ושמאל רדיקלי המתפלג ומולחם, מתפלג ומולחם, אך איננו יכול לצמוח ליותר מאחוזים ספורים בהתאם להיגיון הבריא של הבוחר הישראלי.
עם ישראל מסרב להתאבד, או אף להסתכן באובדן זהות.

ראינו כי כסף אינו בעיה, פרסומאים זריזים אפשר לשכור, ובעזרת מותג מתאים "יריצו" מישהו/י שאישרו בעלי ההון ורמזו לנתיניהם בטלוויזיה ובעיתונות. המתמודדים יתחרו ביניהם על "קולות המרכז", והפעם גם יוסיפו סיסמאות על מחירים, דיור ו"מעמד הביניים". כשיתפזר עשן הבחירות יתברר כי מאום לא נשתנה, לא המדיניות החברתית, לא הכלכלה נוסח נחמיה שטרסלר, לא הפער בשכר, לא הקפיטליזם הדורסני.

המהפכנים, דפני ליף וחבריה שכנראה "נלקחו בהשאלה", מחוגי השמאל האנרכיסטי יוכלו למצוא דירה בתל אביב ובעוד שנים, כשתנועת מחאה חדשה תרים את קולה, יוכלו להתראיין ולספר מעלילותיהם - אייטם של 70 שניות – כפי שזכה כל וותיק מהפנתרים השחורים עכשיו.

אם כן מה עכשיו?
אפשר כי ב-הפוך על הפוך, ניטול עתה את תנועת ההמונים ונביא בה את התקווה האמיתית.
ב-אנו, אני מתכוון לכולם: פריפריה ומרכז. דתיים, חילוניים וחרדים, שמאל מדיני וימין, ערבים ויהודים, "בית גיל הזהב", הקהילה הגאה ... כולם – פרט לאלה שימצאו עצמם מחוץ לשינוי החברתי, אילי הון ופקידות בכירה.
הסכמה חברתית רחבה על הצורך בצדק קיימת. הציבור שיצא ויוצא בהמוניו אל הכיכרות נותן בנו אמון  לתרגם את ההסכמה למעשים.

אני כותב דברים אלה כיממה לפני "הפגנת המיליון" והייתי רוצה מאד כי מיליון איש יקומו ויצעקו – אנחנו יחד!
ראויה מדינת ישראל לחזון בתחום החברתי-כלכלי.  
יעלו הדוברים ויבואו בשם קהילות ישראל, יסכימו על אמנה שתתחיל להביא מזור לכשל ולאיוולת שהצטברו כאן בשל טעויות של דור שלם.
אינני בא מהמאהל בשדרות תל אביב. כאן בפריפריה הרגשת ה"יחד" קיימת מלכתחילה, במיוחד בגולן בו שיתוף הפעולה בין קהילות שונות הוא הרגל רב שנים.

התיקון נחוץ. לא לחינם קמו עשרות ומאות אלפים לצעוד – על אף שגיאות הרות אסון של מובילי המחאה, אולי אף מטרות פסולות מראש.
חיוני הוא להיפרד מעל אנשי "הקרן לישראל חדשה", צריך שתנועת המחאה תהא ישראלית וציונית. את הנאמנות למדינה, ההמנון שלה ודגלה רואה אני כתנאי מקדים לברית החברתית.

אפשר שלא נסכים עם כולם על גבולות המדינה, אפשר שדעותינו בענייני דת ומדינה תהיינה הפוכות, אולי לא נסכים על תפקוד הממשלה וראשה.  אך נצטרך למצוא נוסח אמנה שיהיה מקובל על הרוב.

מתוך החתימה על אמנה זו נוכל להציל את המחאה ולמצב את עצמנו במקום שבו הדיון הציבורי אפשרי. אם עד כאן נמנעו כמעט מהצגת דברים כסדרם – נציג אותם בבירור.
מתוך הבנה כי כל סעיף כאן הוא ראש פרק לדיון וניסוח, מוצעים בזה יסודות ראשוניים לאמנה:
 - יצירת תנאים לדיור ההולם את צרכי החברה בשכירות ולרכש.
-  מיסוי שאינו עושק את האזרח ואינו פוטר בעלי הכנסה גבוהה.
-  מחירים הוגנים למוצרי צריכה ושירותים.
-  שינוי מדיניות ההפרטה הגורפת רכוש ציבורי לחברות פרטיות.
 - הקשחת החקיקה נגד ניצול עובדי קבלן וחברות כוח אדם.
-  שיפור משמעותי ובקרת מחיר של החינוך - כולל חינוך הגיל הרך.
 - שיקום מערכת השמירה על החוק, בתי המשפט וההוצאה לפועל.
 - טיפול יסודי ודחוף במערכת הבריאות הציבורית ותנאי הרופאים.
-  קביעת מנגנון עבודה יעיל לקופות החולים, גם באזורי הפריפריה.
 - הגנה על כספי חיסכון מפני סיכונם ע"י בנקים וחברות מימון.
-  ביטול הנוהג להצמיד "חוק הסדרים" מכליל להצעת חוק התקציב.
-  שיקום יסודי של המוסד לביטוח הלאומי וכללי התנהלותו.
-  מתן עדיפות ליוצאי צבא והקמת מערך שרות ציבורי לפטורים מחובת גיוס.
-  עיון מחדש במעמדם, דרך מינויים, ונהלי עבודתם של 'דירקטורים מטעם הציבור'    בחברות, בגופים כלכליים ובאגודות.

ניסוח נכון ומדויק של סעיפים אלה יפנה אל רוב מוחלט של אזרחי ישראל, אני מאמין כי גם יקבל את חתימתם. המשימה של החתמת רוב אזרחי המדינה על האמנה, היא משימה ארגונית. אני משכנע כי היסוד הרעיוני המשותף קיים.
לנו תרבות דיון חדשה, היא נפתחת ממעגלי השיח אל רשת האינטרנט ומקבלת מיידית התייחסות ותגובה בהיקף ענק ותוך שקיפות מלאה. 
ייתכן כי דווקא מתוך המבוכה נתנער אל תנועה שאופייה חדשני ובה דיון פתוח וחיפוש אחר שיטות דמוקרטיות חדשות שיהלום את התפתחות אמצעי הקשר המודרניים.

דודי בן עמי – קצרין
03/09/2011


יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

זִקְנָתוֹ של יורם קניוק ותשובתי להרהוריו.


(להלן דברי צער זקנתו של הסופר, הם נתפרסמו ברשת האינטרנט, בהמשך תשובתי אליו.)

אני בן 81, מפני שהרופאים לא החליטו שאני צריך לחיות, אלא החליטו שהזקנה שלי תהיה יותר ארוכה.
הם משכו לי את הזקנה ב-20 שנה.
אז אני הולך לרופא עיניים, לרופא אוזניים, לרופא לדרכי השתן, ולרופא אף אוזן גרון, ולפה ולסת. בודקים אותי, ואומרים שהכול טוב ואני כמו חדש, נותנים לי מרשמים לתרופות.
אני צולע לבית מרקחת ועומד בתור, ובאה אישה ונותנת לי כדורים נגד לחץ דם, נגד קרישה, נגד דפיקות לב לא סדירות, משחה לפצעים, כדורים נגד דיכאון, כדורים לקום בבקר, כדורים להירדם, כדורים נגד אשתי, נגד הילדים שלי, נגד הנכדים שלי, כי הם רואים איך אני מזדקן בדירה שיכלו למכור ולקנות כמה מכוניות חדשות.
הם משלמים מסים ומגיע להם.
אני אוכל את הפנסיה שנקבעה לפי גיל 60 וגומר את קופת הגמל של המדינה ובקושי אני הולך, אבל יש הליכון, בא פיליפיני לטפל בי.
הילדים שלי נחנקים ממיסים, כי אני עולה להם עוד מיסים.
הם צריכים לעבוד קשה יותר וכל זה כדי שבבוקר לפני הארוחה אקח את הכדורים האלה, חצי שעה אחרי הארוחה אני לוקח אותם, אחר כך אני בולע כ-7 כדורים, ושומר על דיאטה.
אני עייף מכדורים ורוצה לישון, והשלפוחית לוחצת ואני מדדה לבית שימוש, יושב חצי שעה עד שזה בא, חוזר למטה מרוגז, לוקח מיליגרם ואליום ופתאום כואב  התחת, יש משחה, איפה שמתי אותה? מחפש. עובר הלילה, לוקח כדורים נגד כולסטרול, נגד נזילת שתן, מה לא? ומה יוצא לעולם מזה? שאני נדבק כמו עלוקה לחיים שלי שנגמרו בגיל 65 כשיצאתי לפנסיה.
מאז אני חי מכדור לכדור, מבדיקה לבדיקה, מניתוח לניתוח, הייתה לך יציאה היום? הייתה אבל דלילה, קח את הכדורים האלה. מדוע? מה אני כבר יכול לעשות בגילי? לשבת בשדרה ולראות אמהות וילדים? לחכות לסדר, לראש השנה? אז הילדים דואגים לי, אני רץ כל 5 דקות לבית שימוש, הנכדים צוחקים, מספר להם על הבריגאדה והם לא יודעים אם זה אוכל חדש או משחק מחשב, בשביל מה?
שיאריכו את החיים עד גיל 65 ואחר כך שיעזבו אותי במנוחה. מי שיוכל וירצה, יחיה, מי שלא יכול ילך לאן שהולכים כשלא חיים עוד.
הכסף שעולות התרופות שלי היה יכול לפרנס משפחה במצוקה, או להגדיל את המשטרה פי 4 . מה אני צריך זקנה כזאת ארוכה? אז נגיד שאני בבית אבות, אני מחייך לזקנה והיא אלי, רוקדים טנגו. קופצים כמו אידיוטים, למעלה למטה, בטלוויזיה מוכרים שמלות לנכדות שלי, והזקנה שלי לא רואה טוב. גם אני לא, בקושי שומע, בשביל מה אני צריך את זה? בשביל שהרפואה תתקדם? שלא תתקדם.
שתרפא סרטן בכספי מחקר נוספים. אנחנו הזקנים לא בקשנו להיות עול כזה, אבל אם נותנים לך, וזה בחינם מהביטוח הלאומי,ונותנים ,אז אתה לוקח.



   

יורם קניוק יקר.
חוששני שלא הבנת.
אתה חלק מתעשייה ענקית שמניעה מיליארדי יחידות ערך, מהמקום בו נצטברו למקום בו הן נחוצות. גם אם קוראים לזה "ביטוח לאומי" – אותה מפלצת שצמחה פרא - חייבים אנו להניח ששום דבר לא בטוח והלאום יכול להיות פיליפיני או נפאלי.
החלופה לשיטה זו מסוכנת מאד למוח האנושי הרגיל. מי שיניח לזקנים בלתי נחוצים להתפגר, יסלק אחר כך נפשות בלתי רצויות אחרות, לאו-דווקא לפי מפתח גיל. כאלה שלא עובדים? שנולדו "פגומים", שצבעם מוזר, שחושבים באופן שונה, מתנחלים? 
אתה מבין יורם? מוסר הוא עניין מוזר, מין פירמידה הפוכה שניצבת על השפיץ שנקרא חיים – גם אם החיים מחורבנים.

אינני מאמין שהיית מוכן לוותר על המוסר. גם לדעתי נכון כי מרגע מסוים של מכאובים בלתי אפשריים, ללא סיכוי החלמה, נעשית הארכת החיים בלתי מוסרית, אך לא זה המצב עליו הצבעת. יגיעת הזקנה על מסד שיקולי כלכלה? זה לא!

קשה להתחיל לבדוק מי צבר הון, כמה בדיוק צבר, מה מזה יגיע בסוף למדינה כמס ירושה וכמה יתבזבז. מישהו מהיורשים העתידים עלול להעביר את ההון לידי סחטנים, להשקיע בנדל"ן באי יווני – שזה אותו דבר - או להפסיד בקזינו בטאבה, אם לא יחטפו אותו שם לצרכי סחיטה, מה שיהפוך את גופו לאוצר.
האחדת השיטה לא נועדה לצורך השגת שוויון, הדבר נחוץ לצרכי ייעול.
מה שגוזלים מילדיך כמס-עושק, נעשה על ידי ממשלות נבחרות, למען בעלי הון שבחרו. מאחר שהשיטה פועלת לפחות לאורך ארבע או חמש הממשלות האחרונות, יכול אני להניח בביטחון כי יש לך חלק – ולו רק כבוחר -  במתן ההכשר לעושק.

היה פעם שבט אינדיאני בו היה – מי שהגיע לגיל מתקדם – בונה במה גדולה, מעליה היה משליך את רכושו, בגדים, פרוות, כלי-נשק, תכשיטים... הכל, אל הקהל השוקק מתחת לבמה.
למנהג הזה קראו פוטלטש. מי שהשליך יותר, היה זוכה לכבוד, מי שהשליך הרבה, הרבה יותר זכה לכבוד ענקי.
אנחנו איננו פראים אינדיאנים ואת הכבוד מחלקים רק אחרי המוות – לידוענים החוק פרימיטיבי יותר, אם הם יוצאים נגד הלאום יקבלו פרס על "מפעל חיים", ואז ממשיכים להתפורר כשמפעל חייהם, באופן טבעי, הולך ונשכח.

אצלנו הפוטלטש מאורגן באופן שונה, לאט לאט מוצצים את רכושו של הזקן, תוך שימור חייו. יחידות הערך - שקלים, דולרים, מניות, דירת פאר במרומי מגדל, אוסף מטבעות עתיקות – מושקעות בתלמידי רפואה, עובדי בית "גיל הזהב", פיליפיניות, מרפאים הוליסטיים, דיור הולם למנכ"ל קופ"ח – שלא ייצא מקופח, וכל כיוצא בזה.
לא נחמד?
היית צריך לחשוב על זה כשכתיבתך – וקילוח השתן – זרמו באון, אפילו ביום הכיפורים. אז אולי היית מצליח לשנות מעט.
לשנות את העליבות בה מצטבר רכוש, והעליבות הגדולה יותר, בדרך בה הוא מועבר בחזרה אל "כוחות השוק". לא היית יכול לשנות לבד אבל גם אתה וגם חבריך רציתם יותר קפיטליזם בשם השלום, החרות והאהבה.
הוויקינגים העדיפו למות בקרב, בדרך לוולהאלה. שגופתם השרירית תישרף עם נשקם בתוך סירתם – אולי אפילו יחד עם נערה אירית מהשלל.
פעם... פעם... לפני עידן השלום, הרבה לפני שהאסלאם החל "לעלות לרגל" לארצות הוויקינגים במקום למכה.

אל תקטר יקירי. אני צעיר בעשר שנים ויש לי הרבה פחות להשליך מעל בימת הפוטלטש – כולל מפעל חיים – אני צעיר ממך בעשר שנים אך גם אני צולע על אותו שביל משובש.
כשאתה זקן, החיים באמת מחורבנים, גם אם נכללים בהם ציוויי מוסר ושירי שלום.
את אחד משירי סיימתי כך:
אַחֲרֵי חֲצוֹת / - שְׁעַת נְדוּדֵי שְׁנַת הַזְּקֵנִים,/ בְּעוֹד יָמוּת הַמֵּת/ חֶמְלָה נוֹשֶׁרֶת חֲדָשָׁה,/ כְּגֶשֶׁם מְטַפְטֵף אֶל הַמַּרְזֵב/ עוֹד אָהֲדָה בָּרוּחַ הַחוֹדֶרֶת לְסִדְקֵי שְׁכִינָה/ בְּמִשְׁכָּנָהּ – בִּכְתֹבֶת חֲסוּיָה// מָחָר עוֹד יוֹם חָדָשׁ וְרַחֲמָיו/ כְּמוֹ חָתוּל נִדְרַס.

אינך מתכנן זאת כך כשאתה צעיר, אף אחד לא חושב על המלכודת הזאת ברצינות. כמעט כולם מזדקנים; וצר לי, עדיין לא תכננו נכון את העסק.

דודי בן עמי


יום חמישי, 25 באוגוסט 2011

צדק חברתי - עקרונות לדיון

 תנועה כלכלית-חברתית של ממש חייבת להקיף את מרבית אזרחי המדינה.
לפיכך יש להסכים על עקרונות היסוד הנחוצים לתיקון שיהיה מקובל על רוב הציבור.

תנועת המחאה התעוררה בשל מחירים מופקעים, במיוחד מחירי הדיור, אולם משנתעורר העם, הוא דורש צדק חברתי, מתוך השקפה רחבה יותר ומתוך הבנת הצורך האמיתי בתיקון.
......
 חיוני הוא שהתנועה תפעל מתוך השקפות ציוניות בהתאם לרוח מגילת העצמאות, תוך נאמנות לדגל המדינה, להמנון ולצה"ל. זאת גם משום שללא אלו, תידחה ע"י מרבית הציבור.
......
חיוני הוא שתהא התנועה מבוססת על אמנה חברתית הפונה לציבור רחב ומגוון.

מתוך הבנה כי כל סעיף כאן הוא ראש פרק לדיון נרחב, מוצעים בזה יסודות ראשוניים לאמנה:
- יצירת תנאים לדיור ההולם את צרכי החברה.
- מיסוי שאינו עושק את האזרח ואינו מקל על בעלי הכנסה גבוהה.
- מחירים הוגנים למוצרי צריכה ושירותים בסיסיים.
- שינוי מדיניות ההפרטה הגורפת רכוש ציבורי לחברות פרטיות, ללא בקרת מחירים.
- הקשחת החקיקה נגד ניצול עובדי קבלן.
- שיפור משמעותי ובקרת מחיר של החינוך - כולל חינוך הגיל הרך.
- שיקום מערכת השמירה על החוק, בתי המשפט וההוצאה לפועל.
- טיפול יסודי ודחוף במערכת הבריאות הציבורית ותנאי הרופאים.
- קביעת מנגנון עבודה יעיל לקופות החולים גם באזורי הפריפריה.
- הגנה על כספי חיסכון מפני סיכונם ע"י בנקים וחברות מימון.
- ביטול הנוהג להצמיד "חוק הסדרים" מכליל להצעת חוק התקציב.
- שיקום יסודי של המוסד לביטוח הלאומי וכללי התנהלותו.
- מתן עדיפות ליוצאי צבא והקמת מערך שרות ציבורי לפטורים מחובת גיוס.
- עיון מחדש ייערך במעמדם ונהלי עבודתם של 'דירקטורים מטעם הציבור' בחברות, בגופים כלכליים ובאגודות.
.....
על התנועה להיערך באופן שיאפשר שיתוף פעולה בין דתיים וחילוניים, בין יהודים וערבים ובמיוחד בין נאמני ארץ ישראל והנוטים להסכמים עם הרשות הפלשתינית.
אסור שהתנועה תסתייע ותתנהל בעזרת ארגונים אנטי-ציוניים ומדינות זרות.

אלה רעיונות ראשוניים וחלקיים, אך לדעתי הם מצביעים על הכיוון הנכון שימנע התפוררות כזו שחווינו במפולת "התנועה הדמוקרטית לשינוי" (ד"ש), ו"התנועה לשינוי שיטת הממשל" שקמה לאחר "התרגיל המסריח".
למדנו כי גם הסכמה ציבורית רחבה יכולה להתפוגג משעה שהיא מובלת על ידי מגמה מפלגתית צרה. הניסיון להקים גוף מייעץ הנשען על ראייה פוליטית אחת, דומה לניסיון לנהוג במכונית הנוסעת על גלגל אחד - אנו זקוקים לכל הארבעה.
שינוי יסודי בהתנהלות החברתית-כלכלית של מדינת ישראל יכול להתקיים רק בתמיכת רובו המכריע של העם.
ב - זה בית ישראלי ולא "איש לאוהליך ישראל".
דודי
קצרין

תנועת המחאה – היערכות חיונית

תנועת המחאה היא עובדה שלא תעצור בשל אירועים חיצוניים. אנו מגלים רגישות לאבלן של משפחות שאבדו את יקיריהן בהתקפות הטרור. כך למשל, במוצאי שבת התכנסנו במאהל ראש-פינה, התכנסות שקטה ובהמשכה מעגלי שיחה בנושאים שונים הנוגעים לעם ולמדינה.


אך צריך לזכור, אנו מבקשים שינוי כלכלי חברתי בתוך היערכות פוליטית שהסתגלה לפיצול על פי היערכות מדינית ביטחונית.
כדי שתצליח, על התנועה להיערך באופן שיאפשר שיתוף פעולה בין דתיים וחילוניים, בין יהודים וערבים, בין נאמני ארץ ישראל ומבקשי הסכם עם מדינה פלשתינית. הצורך בצדק חברתי משותף לכולם. אני יכול שלא להסכים עמם באשר להתיישבות בארץ, אך אינני יכול להתעלם מהצורך שלהם בתנאי קיום הוגנים, דומים לאלו שאני תובע לעצמי.
עם זאת, אסור שהתנועה תסתייע ותתנהל בעזרת ארגונים אנטי-ציוניים ומדינות זרות. סיוע כזה יהרוס את התנועה ויחריב כל אפשרות לפעולה יעילה.
הסכמה ציבורית רחבה יכולה להתפוגג משעה שהיא מובלת על ידי מגמה מפלגתית צרה. הניסיון להקים גוף מייעץ הנשען על ראייה פוליטית מפלגת, דומה לניסיון לנהוג במכונית הנוסעת על גלגל אחד. --- אנו זקוקים לכל הארבעה.
שינוי יסודי בהתנהלות החברתית-כלכלית של מדינת ישראל יכול להתקיים רק בתמיכה של העם, ברובו המכריע.
על כן, אנו מבקשים, תובעים, להנהיג את תנועת המחאה באופן שישתף את כל אזרחי ישראל הדורשים צדק חברתי. לא ערוצי הטלוויזיה יחליטו מי ינהיג וכיצד.
ב - זה בית ישראלי, .

יום שישי, 5 באוגוסט 2011

ועד העובדים שלי במבוכה!


אם חושב ראש הממשלה להקים "וועדה להידברות", אני משוכנע שלא הוא, לא יועציו, ולא אנשי האוצר, הבינו מה וכיצד.

אפשר אולי להידבר עם חלק מהרופאים, חלק מהמורים, חלק מהסטודנטים, מעט מאנשי המאהלים ... אבל אי אפשר להידבר עם מחאה מקיפה וכללית, מחאה כנגד שיטה.
ואולי לא הבינו בכנסת ובממשלה כי בממשל ייצוגי הם וועד העובדים של האזרח.

הרעיון כי יש להעביר לידיים פרטיות כל מה שלקוי במערכת הציבורית, מת! נקבר! ולא יקום עוד לתחייה. מערכות ציבוריות יש לתקן ולשפר בעזרת הציבור.
לא וועדת בנקאים ומנכ"לים שוכני ווילות עתירי שכר, תפתור את בעיית מחירי הדיור בקנה מידה לאומי.
לא יועיל משא ומתן על ניירות עמדה של מפגינים משדרות רוטשילד או מגן הוורדים – אפילו אם יתקיים. אלה מייצגים ציבור שאינו מסכים עמם בפרטים ולכן אין טעם לדון עמם בפרטים.
אך באופן כללי, בנושאי מיסוי ישיר ועקיף, פערי השכר, הפרטה קיצונית ונטל המחירים, מייצגים אנשי שמאל גם את המתנחלים, לתושבי בני-ברק טענות דומות לאלו של רמת אביב, וסטודנטים מקריית- שמונה מייצגים גם את ישובי הערבה.
הניסיונות הפתטיים להמציא פתרונות אינסטנט מולידים רק תוספת עוול והתגברות המחאה.
כך הניסיון להוריד את מחיר מוצרי החלב, תוך פגיעה בחוליה יצרנית-ראשונית שחלקה בעליית המחירים אפסי, הפך למחאה של הרפתנים ולא הוזיל את המחיר – שכידוע נופח על ידי רשתות השיווק והמחלבות של טייקונים ספורים.

הקפאה לחודש של מחיר הדלק – לבנזין בלבד – כעצת מי מנערי האוצר, דורסת את התחבורה הציבורית המשתמשת בסולר. מלבד מחאת הנהגים תניב ההחלטה האווילית תוספת מחירים בתחבורה, בתובלה, בקרוב במחיר החשמל...






עוד לא תפשתם?

שמונה עשירונים – כל שכבות הציבור מלבד יקירי קרת – מוחים בכח או בפועל, אין הם יכולים לשבת אתכם למשא ומתן כי אתם נציגיהם.
אתם נציגי העם ולכן אל תחפשו נציגים מתוכו להידברות. ברגע זה ממשלת ישראל היא עדיין וועד העובדים של אזרחי ישראל ושום 'עופר עיני' לא ימלא את מקומו.
ואם סבור מישהו כי הפיצול הרעיוני בציבור "משחק" לידי האוצר, זו טעות, אפילו טעות מסוכנת!
איננו יכולים להגיש ניירות עמדה כי – פוליטית – אין בינינו הסכמה, אך אפילו יצעקו חבריי מהימין עד שמיים; המדיניות הכלכלית המעדיפה את הבנק על הלקוח, את איש הבורסה על הסטודנט, את רשת השיווק על החקלאי, את העיתונות והטלוויזיה עלי כאן, זו מדיניות שעברה מן העולם.

חלק מבעיות מחירי הדיור במרכז הארץ ובאזור ירושלים יכול להיפתר חלקית, על ידי בנייה מעבר לקו הירוק. אני יודע שהנושא נפיץ. זוגות צעירים חסרי דיור הם נושא נפיץ יותר. מן הראוי לבחון היטב ומהר את הנושא - ולבנות מהר. אזי נראה באמת איזה חלק מאזרחי ישראל תומך - לפחות בגושי התיישבות - וכמה מאנשי מחאת האוהלים דבקים ב"שלום עכשיו". אולם שאלה חשובה זו הנה משנית לגבי עצם המחאה. 

על אף כל הסקרים, טרם הובן הדבר היטב, השיטה "דפוקה". כל המפלגות הגדולות השתתפו בהפרטת רכוש הציבור משום שלא יכלו, או רצו, להתמודד עם אזלת יד, ביורוקרטיה, בזבוז ושוחד. בתואנה של מפלת הסוציאליזם והקומוניזם השליטו קפיטליזם קיצוני במקום מדינת רווחה מתוקנת. בעשותן זאת פגעו בציונות וגרמו לגל אנטי-ציוני מקומי ומשתף פעולה עם אויבים.
עד כאן!
אתם תכינו את ניירות העבודה.
אתם תדונו ותחליטו.
אתם תבצעו במהירות.
אתם תקצרו סחבת ביורוקרטית. 
אתם תסלקו כל עלוקה על רכוש הציבור וכספו.
כי אני, האזרח המוחה, אני בעל הבית האמתי.





יום שלישי, 14 ביוני 2011

גִ'ילָבּוּן? אין דבר כזה!


ישנו נחל בגולן המרכזי,  שמו נחל גִּילְבּוֹן. השם העברי ניתן לנחל עוד ב-1965 לפני שיכולנו להגיע אליו. הוא נבחר בשל הדמיון לשם גֶ'לַבִּינָה – שמו של כפר בדואי זעיר במוצא הנחל, בין המוצבים הסוריים מהם נורתה אש על קובוץ גדות שממול. בשעתו סיפר לי פרופ' זאב וילנאי המנוח כי מקור השם באחד ממיני קטניות הנזכרות בתלמוד ירושלמי: - "רבי יונה בשם רבי חייא בר ווא אשכחון כתיב על כותלא דרבי הלל בי רבי אלס פילה פישונה גילבונה מילותה סרפוונא פסילתה.  כיני מתניתא הלבן והשעועית.  אמר רבי יונה למה נקרא שמה שעועית שהיא משעשעת את הלב ומהלכת את בני מיעים."* (ירושלמי כלאים א, ב.).
שמות דומים, גובלנא או גוולנא הנזכרים אצל ז. וילנאי בהקשר לשם גִּילְבּוֹן, וצוטטו גם ע"י יהודה זיו [נופי גולן – דרכים ואתרים], מתייחסים ככל הנראה לשמו של האזור כולו, כלומר לגולן.

בערבית נקרא חלקו העליון של הנחל ואדי דֵיר סְרָס, על שם כפר בדואי סמוך, ובחלקו העיקרי, שבו גם מפלים מרשימים, ואדי דַּבּוּרָה, שוב על שם הכפר שבו נמצאו גם ממצאים ארכיאולוגיים חשובים. חוליית הסקר של שמריהו גוטמן ז"ל מצאה כי הבדואים שבנו במקום בקתות רבות, החל מסוף המאה ה-19, השתמשו באבנים מסותתות משרידי יישוב יהודי גדול מתקופות המשנה והתלמוד.
בין השאר נמצאו באתר כתובות בעברית ומשקופים מעוטרים.

על המשקוף המפורסם ביותר: שני "נשרים" סכמתיים, אוחזים נחשים במקוריהם, כשקצות הנחשים נקלעים לקשר עם זר ניצחון. בתוך הזר כתובת עברית: "זה בית מדרשו שהלרבי" ומשני צדדיו השם "אליעזר הקפר".
רבי אליעזר הַקָּפָּר, מחשובי התנאים בארץ ישראל ידוע מאמרות רבות, במיוחד מ"פרקי אבות". למציאת בית מדרשו בגולן ערך גדול לכל דיון בתושבי הגולן דאז. לבד מכך זהו המקרה היחיד בו נמצא המונח "בית מדרש" על ממצא ארכיאולוגי.

המטיילים הרבים אינם מכירים שום גִּילְבּוֹן. גם בכמה ספרים, לא כל שכן ברוב אתרי רשת האינטרנט, אין השם מנוקד, משום כך אומצה הסברה כי השם הנו ערבי, "ואדי גִ'ילָבּוּן", מאותה סיבה – חוסר ניקוד – הבינו שהשם ואדי דַּבּוּרָה, הוא הוא השם העברי: "נחל דְּבוֹרָה". באלאגן!

ובכן, הבה נעשה סדר!
אין בארץ נחל הנקרא גִ'ילָבּוּן, מכאן ששמות מזנונים, חניונים וכיוצא באלו, המכנים עצמם גִ'ילָבּוּן, נשמעים מופרכים ואפילו מגוחכים. בעיר קצרין, קרויים הרחובות הראשיים על שמות נחלי הגולן. ישנם מדיירי רחוב גִּילְבּוֹן, כאלה הגרים בו שנים ואינם יודעים לומר בצורה נכונה את שם הרחוב, אפילו אלה הלומדים לעתים פרק ב'ירושלמי'.
סיפור אמיתי: - מטיילים שעיינו בשמות נחלים במפה, בקשו להגיע לנחל דְּבוֹרָה ומפליו. הם מצאו את עצמם באזור התבור סמוך למושב שדמות דבורה - שם אין מפלים גם לא מים זורמים. כשהגיעו צמאים לאחת החצרות במושב, לאחר ששתו מים, שמעו מפי בן המושב, שריונר ששירת בגולן, כי נחל דְּבוֹרָה הוא יובל של נחל תבור, על שם דבורה הנביאה, והמפלים... המפלים נמצאים כידוע בגולן.    

עוד לפני שנים, בבואנו לקרוא שמות עבריים לנחלי הגולן, ביקשנו לשנות את השם גִּילְבּוֹן. החבורה שערכה את ההצעות בניצוחו של מייק לבנה ז"ל, הציעה שני שמות: נחל מפלים ונחל הַקָּפָּר - על שם רבי אליעזר שבית מדרשו היה נשקף אל הנחל. לצערי לא הסכימה וועדת השמות להחליף את השם, נפגשתי אז עם הפרופ. וילנאי ולדבריו לא מצאה הוועדה צורך בשינוי השם.

מי שיבדוק כיום את האזכורים השונים, דפי המסלול והוראות הדרך, ימצא כי השם העברי לא נקלט בציבור והוא משובש בלי הרף. גם אחרי שנים, אחרי שנדפס בצורה נכונה בספרים ועל שלטי רחוב, נאמר נכונה בהשתלמויות מדריכים ומורי דרך, לא הועלנו מאום.
כי כן: מוטב מאוחר מאשר אף פעם, גם כיום הצעתי עדיין נחל הַקָּפָּר.



משקוף: "זה בית מדרשו שהלרבי אליעזר הקפר"
נמצא בדבורה, כיום במוזיאון עתיקות הגולן בקצרין

* תבוא על התודה מיה ברתל שאיתרה עבורי את הנוסח המדויק ב'ירושלמי'.

יום רביעי, 11 במאי 2011

שֵׁדִים וחזירים על חוף הכנרת.


באבנגליונים של "הברית החדשה" מסופר כיצד הגיע ישו הנוצרי לחוף כורסי וראה שם אדם יוצא לקראתו משתולל. רוחות רעות רבות שכנו בגופו וישו החליט לגרשן ולרפא את האיש. הרוחות הרעות התחננו לבל ישלח אותן סתם כך, "לכל הרוחות". מאחר שבסביבה רעה עדר חזירים, מצא ישו לנכון לשלוח את הרוחות אל תוך החזירים. כשהרגישו החזירים את השֵׁדִים בתוכם, החלו להשתולל, רצו וטבעו בכנרת. כך הפכה כורסי למקום קדוש לנוצרים ובתקופה הביזנטית, נבנו במקום כנסייה ומנזר.
עם כל הפיתוי שבעניין אינני רוצה להיות גס רוח ולהשתמש בסיפור כמשל להחלטה – ולמחליטים – על בניית מלון יוקרה בחוף כורסי. אמנם הסיפור מתאים, אך החזירים הרי טבעו ובשֵׁדִים ורוחות אינני מאמין כבר מזמן.

ואולם,
משרד החקלאות מתכוון לשלם לדייגי הכינרת פיצוי משך שלוש שנים, כדי שלא ידוגו - למען רבייה נוחה של הדגים והגברת הדיג.
בו זמנית: מאושרת תכנית האמורה לפגוע באופן חמור ביותר בעתיד הדייג, על ידי בניית מלון על החוף המשמש אתר רבייה עיקרי של דגי הלבנון (סרדיני הכנרת), ומשום כך גם מקור מזון וגידול לדגי הבינית, החפף, הקיפון ועוד דגים הניזונים, בחלק מהשנה, מביצים ולרוות של לבנונים.
בשנת 1958 התחלתי לעבוד כדייג  בכנרת, כחבר בקיבוץ עין גב - עד לשנת 1966. מיותר להזכיר כי אותה עת היה החוף בשליטה סורית. בכל זאת המשכנו חורף-חורף לדוג בחוף כורסי. מאבק על הדייג במקום התנהל אפילו בין קבוצות דייגים שונות.
הסיבה לכך קשורה למבנה הקרקע. קרקעית מניפת הסחף של כורסי מרופדת חלוקי בזלת עשירים בגומות וחורים והיא מתאימה בדיוק להטלת הלבנונים בחדשי החורף. ישנם עוד כמה אזורי הטלה, אחדים מהם נפגעו גם כן מפיתוח חופים, אולם כורסי הנו האזור החשוב והגדול ביותר. הטלת הדגים על מצע האבן בחוף זה קובעת את גודל אוכלוסיית הדג הנפוץ ביותר בכנרת ומשפיעה על אוכלוסיית הדגים האחרים.

מה יקרה לחוף ההטלה בשל עבודות עפר באזור?
אל האגם ייסחפו כמויות קרקע מהסביבה הסמוכה - את זאת אין למנוע. מרבית הסחף שוקע בסמוך והוא יסתום את החללים שבאבנים וביניהם. מה שימנע את ההטלה ואת רביית הדגים.
כבר כיום ישנו סחף כזה מחלקות שדה שבמעלה הנחל ומעבודות סלילת הכביש לבני יהודה ואפיק. אפשר ונחוץ להקטין את כמות הסחף ואולם פיתוח אזור החוף ממש, זהו מהלך מסוכן ביותר לכל אוכלוסיית הדגה באגם.
נושא משק הסחף בנחלים בעייתי ביותר, כל גיאוגרף המכיר את הנושא יאשר עד כמה רגישה מערכת זו.
מלון? בחוף כורסי? האם באמת איבדתם את הצפון?

עם הזמן כשסיירתי שוב ושוב, באזור החוף הזה. נתברר לי כי התפתחה בו צמחיה צפופה, מיוחדת במינה של צמח מעניין הנקרא "שוּש קרח" שורשיו מכילים חומר ממתיק (סוּס - בערבית), לאוכלוסיית הצמח הזה חשיבות עצומה מהיותו צמח מרפא ידוע ששימושיו נחקרים, ישנם הטוענים שיש לו יכולת גם בריפוי סרטן.
אין עוד אזור עם צמחייה כזו לאורך חופי הכנרת ושמירת אוכלוסיית הבר עשויה להתברר כחשובה ביותר. איני יודע מה מצב השטח כרגע אך אין ספק כי הפוטנציאל שלו קיים וחשוב.

כשיכולתי גם להלך על החוף, בסוף שנת 1967 כמדריך בבית ספר שדה גולן, הייתה כורסי אחד המקומות הראשונים שהצעתי כשמורת טבע. עשרות פעמים הדרכתי שם סיורים וטיולים.
חלקים ממאמר זה אני מעתיק ישירות ממכתב ששלחתי ב-2006 למר אלי מלכה, ראש המועצה האזורית "גולן", מכתב בו ביקשתי, למנוע הקמת מלון במקום.
לא הועלתי במאום.
האם אנו אמורים להגן על הסביבה "הירוקה" באיסוף בקבוקי פלסטיק בעודנו מחריבים מערכת אקולוגית רגישה? הרי איננו פינלנד, אין לנו עוד אגמים.
תמיד הייתי משוכנע כי תיירות באזור הכנרת צריכה להיות ממוקמת בעורף החופים, את החוף עצמו צריך להניח ולא להעמיס עליו עוד ועוד מתקנים ומבנים.
חופי הכנרת סבלו אין ספור פגיעות בשל החלטות חסרות אחריות ועתה באים לפגוע ביקר מכל.
לצערי התנהל מאבק זה ביזמים ובהון כמלחמת מאסף של חלשים.
הגיע הזמן לומר די! גם ברגע האחרון. נא להתעורר ולצעוק!

יום שבת, 9 באפריל 2011

חדר חביות ובקבוק אחד


כשאני מגיע ליקב אצלנו, לפני הכניסה לחדר החביות, אני מתחיל להתרגש. ריחות של יין, של חביות יין, מסחררים את דמיוני עוד יותר משתיית יין.

נכון שמאז ילדותי אהבתי ריחות לחם טרי במאפיה, קפה כשהוא נקלה ונטחן, פרדס לימונים, אפילו ריח חלב טרי כשהוא מורכב על גב ריח של רפת.
יין זו רמה אחרת. לחביות יין בחלל סגור יש איכויות ריח של אגדה, של איים קסומים, חופי דקלים ודשא, טעם נגינת מיתרים שאתה שומע מרחוק ממדורה לילית שסביבה חבוקים סטירים ונימפות – כמדומה. 

מעולם לא נשביתי בקסמי ריח כמו בראשית הקיץ ההוא של ה' באייר תש"ח, מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, בחנות היינות של הווינפלדרים בדיזנגוף.
חנות יין בסגנון של פעם, ללא יינות יבוא יקרים וללא יינות בוטיק, רק כמה מיני ליקרים וקוניאק, הוק ו"אדום עתיק" של כרמל מזרחי, מלגה, טוקאי, פורט, וחבית יין מתוק לקידוש - יין זול שאין לו שם.
את השידור של ההכרזה שמעתי ברדיו של "קפה שטרן" בפינת דיזנגוף משתי סיבות: ראשית, הרדיו הקטן שלנו מת אחרי כ"ט בנובמבר וטרם הצלחנו לרכוש לו יורש. שנית, אבא חזר בצהרים עם הרובה והקסדה מהעמדות שמול יַאזוּר ושלח אותי, עם בקבוק ריק ומטבע של שילינג, לחנות היינות של לייזר ויינפלדר, לקנות "כמה שיֵצא בשילינג", כדי שנוכל לברך בערב את המדינה היהודית שנולדה, "שהחינו" על כוסית יין מתוק, לפני שיסע שוב לעמדה.

עמדתי ליד בית הקפה והקשבתי לבן גוריון מקריא את מגילת העצמאות. איש אחד שלא הכרתי ישב על המדרכה ובכה. הוא דיבר באידיש ולא כל כך הבנתי, רק את השם "ברגן בלזן". אנשים על המדרכה ממול מחאו כפים. אחר כך, בבית שמעבר לפינה התחיל מישהו לשיר "האמיני יום יבוא". משאית עברה ועליה שני נערים עם דגל תכלת לבן... ואז נכנסתי לחנות היינות הסמוכה.

החנות הייתה אפלולית, מהמדפים בהקו עשרות בקבוקים בברק משי עמום. על השולחן הייתה כוס עם קצת ברנדי בתחתית. בפינה היו שתי חביות, אחת קטנה ואחת גדולה יותר. לייזר, יהודי דתי מזוקן – בעל החנות, לא היה שם; בעצם לא ראיתי שם אף אחד. אבל הריח, הריח מילא את החנות.

בספר אחד קראתי על ריח של יין ישן שמושך אנשים צעירים, מפתה ומשנה אותם. נערים שהופכים לברושים או לאיילים, נערות שזורקות את בגדי המשי והופכות לפרפרים. הייתי עוד ילד ולכן מחוסן ממלכודות של אגדה - לא מפני ריח היין.

התיישבתי על ארגז וחיכיתי שמישהו יבוא, ואז שמעתי רחשים משונים ולחישות מהמחסן שבירכתי החנות. הלכתי בשקט והצצתי פנימה.
על חבית יין ישבה שרה-בלומה, בתו של בעל החנות, נשענת אל הקיר שמאחור. חולצתה הייתה פתוחה לגמרי, בלי החזייה. שמלותיה היו מופשלות עד למעלה, ירוק כהה עם ורוד של קומבינזון, רגליה הבהירות היו פשוטות לצדדים וביניהן התנועע חייל אחד שלא הכרתי. מכנסי החאקי שלו גלשו וכיסו את נעליו, שרירים נעו מתחת לעור אחוריו העירומים. שרה-בלומה חיבקה אותו ונאנקה, הוא אמר לה כל מיני מילים שקטות.
ידעתי שהיא יפה ולא שיערתי עד כמה; עוד לא ידעתי אז כמה יופי מתווסף לפניהן של נערות בשעת אהבה.

ריח עדין ושונה של גופים עירומים ועוד משהו שלא הכרתי אז, נמזג בעדינות והתערבב בריח היין המתוק. נצמדתי למזוזת הפתח, פי ועיני פעורים, הייתי מכושף.

שרה-בלומה ראתה אותי, דחפה את החייל והתכסתה במהירות, שמלתה הכבדה גלשה וכיסתה את ירכיה ושוקיה, כמסך בתום המחזה.
צבע היין שמזגה לבקבוק הריק שהבאתי כאילו השתקף בפניה היפים שהסמיקו. היא מילאה לי 'עד הסוף' ודחתה את ידי עם המטבע המושט לה. "תשאיר אצלך, תקנה לך גלידה" אמרה. "אני נשבע שלא אספר כלום, לא אגיד לאף אחד" לחשתי לה והייתי סמוק כמעט כמוה.

שבוע לאחר מכן לבשה שרה-בלומה שחורים. ארוסה נפל בקרב באחת השיירות לירושלים. ניסים, השכן שלנו שסיפר על כך, אמר שהוא נשרף במשאית בוערת.
אחר כך סיפרו שהיא בהריון, ולייזר גרש אותה מהבית, סגר את החנות ועבר לבני ברק.
ידעתי אז כי את ריח חנותו ויפי בתו לא אשכח לעולם.

באמצע ימי ה"צֶנַע", דווקא כשצריך היה לגזור "נקודות" על כל קניית בגד, פתחו השכנים שלנו מתפרה לבגדי ילדים. נרתמתי לעזור בהובלה ליפו - תמורת הבטחה של לוח שחמט וכל הכלים.
 במתפרה החדשה, מלבד זוג הבעלים, הייתה פועלת אחת, שרה-בלומה. כשנפגשנו נשפך על פניה סומק ונדמה היה לי - רק נדמה - כי אני מריח יין, אבל עד היום אני מחפש את הריח ההוא משם, מירכתי חנות היין.

אני יודע שאינך יכול לשהות בתוך אגדה למעלה מזמן מועט וקצוב. אני יודע כי חוויות ילדות משחקות בזיכרונך כאגדות עקשניות, אלא שאינך יכול שלא להמשיך ולחפש.

יקבי רמת הגולן, אולם החביות - צילם: ששת


לפני ימים מספר, ביקרתי באולם החביות של יקבי רמת הגולן, לא בפעם ראשונה. הפעם ארח היקב את חברי ששת ורעייתו, נתלוויתי אליהם כשירדנו למרתף היין ל"חגיגה" של טעימות.  

חייב אני לגלות שהנני שכן של היקב, אוהד מושבע, ובתי עובדת בו.
אולם בענייני יין: איני נוטה למרוח מילות דבש על בקבוק שלא הרשים אותי. ככה זה, מצטער, כאן, סמוך ל"יקבי רמת הגולן" יש לי את האפשרות להיות מפונק.
כי כן, טעמנו "לבן מלבן", שרדונה מצוין, בסדר – 'רמה גבוהה על הרמה' היא עניין רגיל. ואז הגיע בקבוק גבוה וצר העונה לשם המזעזע "גוורצטרמינר", כלומר ירדן גוורצטרמינר צעיר למדי, יליד בציר 2010, שעתידו לפניו.
ירדן גוורצטרמינר

הבקבוק נפתח ואני נשבע לכם, הרחתי את שרה-בלומה ויינפלדר ואהבת נעוריה במחסן החנות, על חבית היין.
המקצוענים יקטלגו: יין חצי יבש בהגדרתו; זן ענבים מיוחד; צפון הגולן הקריר גם בקיץ; שהה גם בחבית; ארומאטי; טעם פירות טרופיים. אני מוסיף: עם דימוי עשן מההרים הסגולים שברקע, כמו בציורי גוגן... עם נשים שחומות חשופות שדיים, המביאות עוף צלוי מעוטר בפרחים, מביאות דג צלוי על הגחלים  - עם הבטחות נרמזות.
מה שחשוב לי עד כדי השתלבות בחלומות לילי הוא ריח האהבה 
העולה – אני נשבע! – מהיין הזה. עולה ומתפזר בנשמה כאגדה, כזיכרונות ילדות, ריח של יין טובל באהבת נעורים. אני מזהיר, לא תעמדו בפניו!  

דודי בן עמי

יום חמישי, 7 באפריל 2011

אנטי-וירוס גנטי לעגבניות סיניות


 כתב: דודי בן עמי

מסתבר כי סין "האדומה" אוהבת עגבניות אדומות, אמנם במטבח הסיני המסורתי המוכר לנו ממסעדות וספרי בישול, אין עגבניות. אך בחבל שאנדונג שבמערב סין ישנם מאות אלפי חקלאים המתפרנסים מגידול זה.
השוק לירק האדום הזה גדל במהירות, עם רווחים נאים, חלקות העגבניות נזרעו ונשתלו בצפיפות סמוכות זו לזו. יבול אחר יבול נשתל לאורך כל השנה.

תנאים אלה מאפשרים התפתחות והתפשטות מהירה של מחלות צמחים. העגבניות הסיניות נדבקו בווירוס "צהבון האמיר"(TYLCV) או  Yellow Leaf Curl Virus  וכחמש מאות אלף דונם במקום ירוק-אדום רענן, הצהיבו ונבלו. בשל המחסור הוכפל בבייג'ין מחיר העגבניות פי חמישה והגיע לשווה-ערך שנע בין 60 סנט ל-1.20$. הנזק לאיכרים הגיע לעשרות מיליוני דולרים. 
שיח נגוע בווירוס TYLCV
הייתה זו מכה נוראה למאות אלפי חקלאים ותרופה לווירוס לא  נמצאה.  

 החברה מיישמת את גנטיקת הצמחים הטובה ביותר ומשלבת אותה באמצעות שיטות טיפוח קפדניות לתוך הזנים המסחריים החדשניים שלה.
היא מעסיקה את מיטב המגדלים והמדענים, במחקר חדשני הנתמך על ידי מעבדות משוכללות, כדי לספק למגדלים ברחבי העולם זרעים מעולים – שמניבים תוצרת חקלאית מהמעלה הראשונה.


תוך קשר עם האוניברסיטאות ומכוני המחקר משקיעה החברה12% מהמחזור הכספי השנתי ושליש מעובדיה במחקר ופיתוח. תשומת לב מיוחדת מושקעת ביצירת זנים עמידים למחלות. העמידות מושגת תוך איתור גֶּנִים של עמידות והשבחה גנטית של הזן הרצוי.

 "הזרע ג'נטיקס" נמצאת בחזית המחקר העולמי בייצור של זנים מושבחים לגידולי שדה, ירקות ופרחים. החברה ממוקמת בשדרות, עם יחידות חשובות בקרית גת ו'ברורים', כלומר בטווח קסאמים ופצ"מרים מרצועת עזה.

זה לא הפריע לחברה לספק לסין תוך כמה חודשים, כמויות ענק של זרעי עגבניות חסינים לווירוס. החברה הדריכה וליוותה את האיכרים הסינים של שאנדונג שיכלו לנשום לרווחה.
הזן העמיד מצטיין גם בצבעו וב"חיי מדף" ארוכים. יחידת בקרה ועזר יושבת כיום דרך קבע בסין – האדומה שוב מעגבניות.
לפניכם סרטון הסברה קצר של "הזרע ג'נטיקס" – בסינית, כאן.
היבולים שלכם חולים? או אולי אתם מעוניינים בתכונות מיוחדות, צבע, איכות, טעם? -- אפשר לקרוא לאנשי החברה, הם ישמחו לבוא.
עגבניות מזרעי "הזרע ג'נטיקס"