כשאני מגיע ליקב אצלנו, לפני הכניסה לחדר החביות, אני מתחיל להתרגש. ריחות של יין, של חביות יין, מסחררים את דמיוני עוד יותר משתיית יין.
נכון שמאז ילדותי אהבתי ריחות לחם טרי במאפיה, קפה כשהוא נקלה ונטחן, פרדס לימונים, אפילו ריח חלב טרי כשהוא מורכב על גב ריח של רפת.
יין זו רמה אחרת. לחביות יין בחלל סגור יש איכויות ריח של אגדה, של איים קסומים, חופי דקלים ודשא, טעם נגינת מיתרים שאתה שומע מרחוק ממדורה לילית שסביבה חבוקים סטירים ונימפות – כמדומה.
מעולם לא נשביתי בקסמי ריח כמו בראשית הקיץ ההוא של ה' באייר תש"ח, מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, בחנות היינות של הווינפלדרים בדיזנגוף.
חנות יין בסגנון של פעם, ללא יינות יבוא יקרים וללא יינות בוטיק, רק כמה מיני ליקרים וקוניאק, הוק ו"אדום עתיק" של כרמל מזרחי, מלגה, טוקאי, פורט, וחבית יין מתוק לקידוש - יין זול שאין לו שם.
את השידור של ההכרזה שמעתי ברדיו של "קפה שטרן" בפינת דיזנגוף משתי סיבות: ראשית, הרדיו הקטן שלנו מת אחרי כ"ט בנובמבר וטרם הצלחנו לרכוש לו יורש. שנית, אבא חזר בצהרים עם הרובה והקסדה מהעמדות שמול יַאזוּר ושלח אותי, עם בקבוק ריק ומטבע של שילינג, לחנות היינות של לייזר ויינפלדר, לקנות "כמה שיֵצא בשילינג", כדי שנוכל לברך בערב את המדינה היהודית שנולדה, "שהחינו" על כוסית יין מתוק, לפני שיסע שוב לעמדה.
עמדתי ליד בית הקפה והקשבתי לבן גוריון מקריא את מגילת העצמאות. איש אחד שלא הכרתי ישב על המדרכה ובכה. הוא דיבר באידיש ולא כל כך הבנתי, רק את השם "ברגן בלזן". אנשים על המדרכה ממול מחאו כפים. אחר כך, בבית שמעבר לפינה התחיל מישהו לשיר "האמיני יום יבוא". משאית עברה ועליה שני נערים עם דגל תכלת לבן... ואז נכנסתי לחנות היינות הסמוכה.
החנות הייתה אפלולית, מהמדפים בהקו עשרות בקבוקים בברק משי עמום. על השולחן הייתה כוס עם קצת ברנדי בתחתית. בפינה היו שתי חביות, אחת קטנה ואחת גדולה יותר. לייזר, יהודי דתי מזוקן – בעל החנות, לא היה שם; בעצם לא ראיתי שם אף אחד. אבל הריח, הריח מילא את החנות.
בספר אחד קראתי על ריח של יין ישן שמושך אנשים צעירים, מפתה ומשנה אותם. נערים שהופכים לברושים או לאיילים, נערות שזורקות את בגדי המשי והופכות לפרפרים. הייתי עוד ילד ולכן מחוסן ממלכודות של אגדה - לא מפני ריח היין.
התיישבתי על ארגז וחיכיתי שמישהו יבוא, ואז שמעתי רחשים משונים ולחישות מהמחסן שבירכתי החנות. הלכתי בשקט והצצתי פנימה.
על חבית יין ישבה שרה-בלומה, בתו של בעל החנות, נשענת אל הקיר שמאחור. חולצתה הייתה פתוחה לגמרי, בלי החזייה. שמלותיה היו מופשלות עד למעלה, ירוק כהה עם ורוד של קומבינזון, רגליה הבהירות היו פשוטות לצדדים וביניהן התנועע חייל אחד שלא הכרתי. מכנסי החאקי שלו גלשו וכיסו את נעליו, שרירים נעו מתחת לעור אחוריו העירומים. שרה-בלומה חיבקה אותו ונאנקה, הוא אמר לה כל מיני מילים שקטות.
ידעתי שהיא יפה ולא שיערתי עד כמה; עוד לא ידעתי אז כמה יופי מתווסף לפניהן של נערות בשעת אהבה.
ריח עדין ושונה של גופים עירומים ועוד משהו שלא הכרתי אז, נמזג בעדינות והתערבב בריח היין המתוק. נצמדתי למזוזת הפתח, פי ועיני פעורים, הייתי מכושף.
שרה-בלומה ראתה אותי, דחפה את החייל והתכסתה במהירות, שמלתה הכבדה גלשה וכיסתה את ירכיה ושוקיה, כמסך בתום המחזה.
צבע היין שמזגה לבקבוק הריק שהבאתי כאילו השתקף בפניה היפים שהסמיקו. היא מילאה לי 'עד הסוף' ודחתה את ידי עם המטבע המושט לה. "תשאיר אצלך, תקנה לך גלידה" אמרה. "אני נשבע שלא אספר כלום, לא אגיד לאף אחד" לחשתי לה והייתי סמוק כמעט כמוה.
שבוע לאחר מכן לבשה שרה-בלומה שחורים. ארוסה נפל בקרב באחת השיירות לירושלים. ניסים, השכן שלנו שסיפר על כך, אמר שהוא נשרף במשאית בוערת.
אחר כך סיפרו שהיא בהריון, ולייזר גרש אותה מהבית, סגר את החנות ועבר לבני ברק.
ידעתי אז כי את ריח חנותו ויפי בתו לא אשכח לעולם.
באמצע ימי ה"צֶנַע", דווקא כשצריך היה לגזור "נקודות" על כל קניית בגד, פתחו השכנים שלנו מתפרה לבגדי ילדים. נרתמתי לעזור בהובלה ליפו - תמורת הבטחה של לוח שחמט וכל הכלים.
במתפרה החדשה, מלבד זוג הבעלים, הייתה פועלת אחת, שרה-בלומה. כשנפגשנו נשפך על פניה סומק ונדמה היה לי - רק נדמה - כי אני מריח יין, אבל עד היום אני מחפש את הריח ההוא משם, מירכתי חנות היין.
אני יודע שאינך יכול לשהות בתוך אגדה למעלה מזמן מועט וקצוב. אני יודע כי חוויות ילדות משחקות בזיכרונך כאגדות עקשניות, אלא שאינך יכול שלא להמשיך ולחפש.
 |
| יקבי רמת הגולן, אולם החביות - צילם: ששת |
לפני ימים מספר, ביקרתי באולם החביות של יקבי רמת הגולן, לא בפעם ראשונה. הפעם ארח היקב את חברי ששת ורעייתו, נתלוויתי אליהם כשירדנו למרתף היין ל"חגיגה" של טעימות.
חייב אני לגלות שהנני שכן של היקב, אוהד מושבע, ובתי עובדת בו.
אולם בענייני יין: איני נוטה למרוח מילות דבש על בקבוק שלא הרשים אותי. ככה זה, מצטער, כאן, סמוך ל"יקבי רמת הגולן" יש לי את האפשרות להיות מפונק.
כי כן, טעמנו "לבן מלבן", שרדונה מצוין, בסדר – 'רמה גבוהה על הרמה' היא עניין רגיל. ואז הגיע בקבוק גבוה וצר העונה לשם המזעזע "גוורצטרמינר", כלומר ירדן גוורצטרמינר צעיר למדי, יליד בציר 2010, שעתידו לפניו.
 |
ירדן גוורצטרמינר |
הבקבוק נפתח ואני נשבע לכם, הרחתי את שרה-בלומה ויינפלדר ואהבת נעוריה במחסן החנות, על חבית היין.
המקצוענים יקטלגו: יין חצי יבש בהגדרתו; זן ענבים מיוחד; צפון הגולן הקריר גם בקיץ; שהה גם בחבית; ארומאטי; טעם פירות טרופיים. אני מוסיף: עם דימוי עשן מההרים הסגולים שברקע, כמו בציורי גוגן... עם נשים שחומות חשופות שדיים, המביאות עוף צלוי מעוטר בפרחים, מביאות דג צלוי על הגחלים - עם הבטחות נרמזות.
מה שחשוב לי עד כדי השתלבות בחלומות לילי הוא ריח האהבה העולה – אני נשבע! – מהיין הזה. עולה ומתפזר בנשמה כאגדה, כזיכרונות ילדות, ריח של יין טובל באהבת נעורים. אני מזהיר, לא תעמדו בפניו!
דודי בן עמי
כתיבה נהדרת. חבל שאני לא יכולה להעלות אלי לבלוג כי יש פה המלצה על יקב. חבל. אהבתי מאד.
השבמחקתודה רבה חביבתי.
השבמחקאינני אוהב פרסומת ומסכים איתך ב-100% על שאת מונעת פרסום אצלך.
מילא, יהיו עוד סיפורים אחרים.
כל טוב