(המאמר נכתב בחודש יוני 2010)
המַזְרָעוֹת (חוות) של שַׁבְּעָה הן שורה של נקודות לאורך כל החרמון הדרום
מערבי ממערב לנחל שִׂיאון (וואדי עַסל).
מזרעות מעטות נוספות, של הכפר שׁוּבָּע, היו בצד המזרחי של הנחל.
מַזְרָעַה, באזור של מרעה צאן, נוצרת כאשר המרעה באזור הסמוך לכפר מועט
והרועים מובילים את הצאן למרחק רב יותר.
כשגדל המרחק, קשה ואף לא כדאי לצאת ולחזור עם העדר באותו היום. לכן מקימים
גדֵרה לצאן, במקום שיש בו מקור מים ובמשך הזמן מוקמות שם גם בקתות למגורים. לעתים אף
אין מעבדים את תוצרת החלב במקום אלא מובילים אותו לכפר האם.
באזור החרמון היה המרעה משולב בכריתת ענפי האלונים, כדי שיקל על העזים
להגיע ולאכול מהעלים, משיבשו הענפים אוספים אותם לשרפה לפחמים, את אלה מובילים
למכירה בערים.
כך השחיתו הרועים מהכפרים שבעה ושובע בצידו הלבנוני של גבול
סוריה-לבנון דאז את כל החורש בסביבתם הקרובה.
מאחר שהצבא הסורי לא נכנס מעולם לאזור סלעי וסבוך זה החלו להקים מזרעות
בצידו הסורי של הגבול ללא כל הפרעה.
צריך לזכור כי לא היה שום כביש או דרך עפר נוחה אל תוך האזור.
ב-1968 כשסיירנו בין המזרעות פגשנו
רועה אחד. הוא הסביר כי בסביבת כפרו שַׁבְּעָה אין מרעה, כל העצים נכרתו לפחם
ונאכלו על ידי העזים. את חלב העזים מעבירים לכפר עם הפרדות של שורפי הפחמים
המנצלים גם הם את החורש העבות.
לדעתו, לא היה האזור שייך לא לסוריה ולא ללבנון אלא לשַׁבְּעָה - מערבית
לוואדי עסל ולשׁוּבָּע - ממזרחו. "האזור שייך למי שחי בו והממשלה לא מגיעה
היכן שאין כביש", כך דעת הרועה.
זמן קצר אחר כך החלו מהאזור חדירות של הפת"ח, היו פיגועים, פוצץ קו
צינור הנפט TAPP מסעודיה ללבנון
שהזרים נפט במורד הירדן עד לכנרת.
האזור הפך ל"פתחלנד". אחרוני הרועים שעוד שוטטו לפעמים בסביבה
הסתלקו סופית.
היה ברור כי לא תושג שליטה באזור ללא כביש ביטחון שיעבור לאורך רבס החרמון
המערבי, הר אגס, הר שזיף, הר בְּתָרִים, הר דב; ויתחבר עם כביש אתר החרמון העולה
ממג'דל שמס. כביש זה, 999 , נקרא על שם אלוף משנה גדעון בֶּנְדֶל שנספה בתאונת
דרכים בדצמבר 1969 - מעלה גדעון.
אל"מ בנדל היה מפקד הגמ"ר בפיקוד צפון, מאלה שדחפו לסלילה והשתתף
בתכנון הכביש.
הכביש נסלל לאורך קו הגבול הבין-לאומי (לשעבר סוריה-לבנון) שממילא סומן על
המפה בקו הרכס. זהו גבול בין לאומי שאושר בחוזה סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת לאחר
מלחמת העולם הראשונה, הבכיר בין שושביניו היה נשיא ארצות הברית וילסון שלחץ לגמור
ולחתום.
כדאי לציין כי המפות - סוריות, צרפתיות, ומפות של מוסדות האו"ם מצביעות כולן על קו גבול זהה לזה שסומן ע"י מודדי האו"ם ומוכר ע"י ישראל.
תוך סלילת הכביש אירעו היתקלויות במארבים של מחבלים, אירועי מיקוש רבים
ולעתים קרובות סיכול ניסיונות חדירה של המחבלים על ידי מארבים ותצפיות שלנו.
המחבלים עשו מאמץ למנוע את התחברות הכביש שנסלל משני כיוונים, מאזור דן ומכיוון
אתר החרמון.
סלילת הכביש הביאה מעין רגיעה קצרה לאזור עד למלחמת יום הכיפורים.
"חוות שַׁבְּעָה" אינן מונח הנובע מאיזה שהוא סימון גבול.
היו אלו חוות של שני כפרים בלבנון שנצלו מצב בו לא טרח צבא סוריה להיכנס
לאזור הקשה. הם עשו אותו לשלהם בפועל כדי
לייצר פחמים וגבינת צאן.
מצב זה נסתיים בכוח, מיוני -1967 ובפועל, משנסלל כביש מעלה גדעון
וצה"ל הוצב לאורך קו הגבול הבין-לאומי הוותיק. כל טענה לגבי מיקום קו הגבול
צריכה להיות מופנית אל חותמי ההסכם (1920).
להחלטת הכנסת על החלת הריבונות הישראלית על הגולן והחרמון ב-1981 נלווית
מפה. המפה כוללת את החרמון הדרום-מערבי, עד קו הגבול הבין-לאומי. מסירת שטח באזור
זה למחבלים או לממשלת לבנון הרופפת, מחייבת רוב של 61 חברי כנסת על פי "חוק
סיווג ויתור על שטח" המכונה "חוק שריון הגולן".
כשנסוגה ישראל מלבנון במאי 2000, פקחי או"ם הם שסימנו את הגבול בקפדנות מפליגה, הקו שסומן היה על דעתם ובהסכמה
של ממשלת ברק שהחליטה כי "אין ברירה". זמן קצר לאחר מכן ב-אוקטובר 2001 נחטפו/נרצחו
באזור זה שלושה חיילי צה"ל וגופותיהם הועברו להקפאה תוך שגורמים שונים מנהלים
משא ומתן על השבתם בחיים.
הפיקציה של חוות שבעה היא המצאה של כזב מבית מדרשו של החיזבאללה על מנת
לשמר את מצב העוינות שהביא למלחמה.
החרמון המערבי חולש על עמק החולה ועל מקורות הירדן - מקרוב. הוא מאגף את
אתר החרמון וסוגר אותו ממערב וניצב מול נווה אטיב, שניר ודן (המזרעה התחתונה
"מע'ר שבעה" [ממש במקום בו נפגעו חיילי צה"ל היום] נמצאת כשני קילומטר ממעיינות הדן) המדרון בנוי קומות
ויציעים, אחד מעל השני וכביש הרי כבר ישנו.
קשה להאמין כי ישנו מי שחושב כי לאזור ישובו רועי העזים וכורתי הפחמים.
הכוונה למסור שטח באזור מעמידה את נסראללה ככובש המנצח ואת ממשלת ישראל כנכנעת
שוב לתביעות שטח חוזרות, מגובות בטרור ושנאה.
חוות שבעה עלולות להפוך למוצבים החולשים בתצפית ואש על מימי ישראל ועל
יישוביה.
דודי בן עמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה